RETURNING GUESTS LOG IN:  PASSWORD: 
FREE REGISTRATION LOSE YOUR PASSWORD?
Highlights    View All Artists    Calendar of Events    Promote an Event    Sample Dedications
  World Music Days Artists

Click Here to go Back to Alphabetical List


Sharon Moldavi
Hometown: Tel Aviv, Israel
Web site: http://www.myspace.com/sharonmoldavi
View World Music Days Events for this Artist

Biography:
. ילדות 1965-1983

נולדתי בבית החולים דונולו ביפו , ביום בו הביטלס הוציאו את הסינגל של we can work it out\day tripper . נלקחתי משם לבית הורי ברמת אביב. הם התגרשו כשהייתי בן שנתיים וחצי אבל המשיכו להתגורר בסמיכות זה לזו ובאופן כללי גדלתי חצי חצי. בצעירותה אימי שרה במקהלה בארגנטינה וגם היתה שם בעלים של חנות תקליטים. גדלתי בין הרבה תקליטים, אפילו כרכים של תקליטי 78 עבים ועתיקים במיוחד של מוזיקה קלאסית. אימי הרבתה לשמוע מוזיקה קלאסית ומוזיקה עממית מכל מיני מקומות וגם ביטלס ופולק אמריקאי. את המוזיקה המוקלטת הראשונה של חיי שמעתי בפטיפון מזוודה כחול. אבי, לעומת זאת, הקשיב בביתו בעיקר לרדיו. אבל הוא לקח אותי לשמוע את המוזיקה החיה הראשונה שאני זוכר, בבתי כנסת. בעיקר בשכונת מגורי הורי, אבל גם במקומות אחרים. ואבי היה חכם דיו בכדי לקחת אותי לשמוע לא רק תפילות אשכנזיות אלא גם ספרדיות ותימניות. בגיל שמונה אימי לקחה אותי לחנות תקליטים ואמרה לי שכמתנת יומולדת אבחר לעצמי אלבום של הביטלס. אני זוכר את העטיפות של סרג'נט פפר ושל לט איט בי, אבל בסוף קנינו, בשלושים ושלוש לירות ועשר אגורות, את ריבולבר. אגב, הבחירה שלי נעשתה לפי עיצוב העטיפה בלבד. בערך בגיל הזה אימי גם לקחה אותי להופעה במועדון צוותא הישן, ברחוב מאפו בתל אביב, בסיבוב "צפוף באוזן" של כוורת. לדעתי זו היתה ההופעה המוזיקלית הראשונה שראיתי. כילד בגילאי 7 ו8 כבר נצמדתי לרדיו והייתי מקליט ברדיו-טייפ האדום של טושיבה את מצעדי הפזמונים של רשת ב', עוד לא היתה אז ג'. תחנה חשובה שעיצבה אותי באופן לא-מודע היתה "קול השלום" של אייבי נתן, אני זוכר משם את ה"רוק-שואו" עם שירים כמו "איי פוט א ספל און יו" בביצוע של קרידנס קלירווטר והביצוע הנשגב של האנימלס ל"האוס אוף דה רייזינג סאן". רק הרבה מאד שנים מאוחר יותר, כשאלמד לנגן גיטרה, אבין עד כמה החיבור הזה בין סולמות בלוז מינוריים לבין גיטרות חשמליות חלחל ונגע במקומות המאד עמוקים שחיברו בין תפילות בית הכנסת לרוק. בכיתה ג' לקחתי כמה שיעורי גיטרה קלאסית, אבל לצערי העמוק נטשתי די מהר כששלב הישיבה על לימוד אצבועים דרש ממני להקדיש חצי שעה ביום לאימון טכני אבל המורה ההיא כלל לא נתנה לי סיפוקים נלווים. במבט לאחור למדתי איך לא נכון ללמוד\ללמד. אולי גם זה שיעור, אם כי כואב לי הלב עד עכשיו על כך שרק בגיל 26 התחלתי ללמוד איך להוציא צלילים מהידיים שלי. אבל, ותמיד, עדיף מאוחר. ואף פעם לא מאוחר מדי.

המשכתי להאזין באובססיביות לרדיו, לבקר עם אימי בחנויות תקליטים ולקנות שם אלבומים של אלטון ג'ון ושל אבבא, ובגיל 13 נסעתי איתה לארגנטינה, לפגוש את בני משפחתי שם ואת חבריה ועברה. שם ראיתי לראשונה את הסרט "סאטרדיי נייט פיבר" שראיתי עוד כחמש פעמים אחר כך, בארץ. חיקיתי את טרבולטה במסיבות, הבנים בחטיבת הביניים אמרו שאני "רוקד כמו נקבה", אבל הבנות היו יותר חשובות...בכיתה ח' זכיתי עם חברתי דאז לימור, בתחרות הריקודים של חטיבת הביניים אורנים. הפרס היה הסינגל של message in a bottle של פוליס. בכיתה ח' גם השתנו חיי והשתנה לתמיד הפסקול שלהם. אחר צהריים אחד עליתי לביתו של חברי גיל פכט. בסלון שלהם היתה מערכת סטריאו משוכללת, והיו שם התקליטים של אחיו הגדול. גיל הניח על הפטיפון את the dark side of the moon של פינק פלויד ואני זוכר כיצד ברגע שנכנסה הגיטרה החשמלית הכה חמה של דיוויד גילמור ידעתי שזו נקודת ציון היסטורית עבורי, ושכל מה שארצה לעשות מהיום והלאה הוא לחיות בתוך הצלילים האלה. אני זוכר מאותו יום גם את אפקט הצלצולים של השעונים המעוררים, אבל האמת היא שההאזנה לאלבום כולו די נמחקה לי כי הרושם הראשוני של הגיטרה הזו ממש סימא את אוזניי. מאותו יום הפכתי לא רק לאוהד של הפינק-פלויד אלא לרוכש תקליטים אובססיבי. בעיקר באלגרו ובפאז ומעט מאוחר יותר בבית התקליט. בגיל 13 קניתי לעצמי כמתנת יומולדת את "אנציקלופדיית הרוק" של הניו מיוזיקל אקספרס. קראתי את כולה, אספתי תקליטים לפיה. באלבומים שעל עטיפתם הופיעו הטקסטים באנגלית הייתי מחפש במילון עברי-אנגלי תרגומים, ותוחב לתוך העטיפה ניירות עם המילים ותרגומן. כך התחלתי להשתלט על השפה הזרה. רוק, רוק מתקדם, ג'אז-רוק, ניו ווייב, בלעתי את כל זה. לצערי פחות נמשכתי אז למוזיקה בעברית. היום אני מבין את זה היטב ,בהסברים הנשענים על ניתוחים סוציולוגיים ונפשיים, אבל אז, כאמור, די התעלמתי.

בחופש הגדול של כיתה י' הלכתי עם חבריי אלון ורונן להופעת רוק בעיר הנוער בגני התערוכה של להקת רוק ישראלית מדהימה, בנזין. הסולן והגיטריסט שלהם לבש חולצה של הקלאש ולגיטריסט השני היתה טי-שרט של ג'ף בק. כמה שנים אחר כך התמזל מזלי להכיר את יהודה פוליקר, והרבה שנים אחר כך התגשם לי חלום שטרם עיכלתי, כשהוא ניגן חשמלית ובוזוקי בשיר "ילד מפלסטיק".

בשנות התיכון הפכתי למאזין אדוק בעיקר של גלי צה"ל, עם תכניות מצוינות כמו "בראש אחד" ו"צפוף באוזן" ו"רוק פלוס". בכל יום חמישי קניתי את מוסף הבידור במעריב כדי לקרוא את הכתבות של יואב קוטנר, אותן שמרתי בתוך עטיפות התקליטים הרלוונטיות, מה שהתחיל את הארכיון שלי.

בכיתה י"א הקמתי את הלהקה הראשונה שלי. קראנו לעצמנו "קונפליקט" קצת לפני ז'אן קונפליקט. עשינו בעיקר גירסאות לשירים של לד זפלין, פינק פלויד, דיפ פרפל, אריק קלפטון והנדריקס. היתה לנו הופעה אחת בבית הספר. שנה מאוחר יותר בהרכב קצת אחר של נגנים היתה עוד הופעה. זו היתה חוויית השירה הראשונה שלי, רק באנגלית, אבל גם התנסיתי בכתיבה והלחנה של שיר ראשון, באנגלית, משהו שהיה חיקוי לבלדה זפלינית.

בכיתה י' לקחתי קורס של שנה ב"מעבדה למוזיקה אלקטרו-אקוסטית" שהעביר רון קולטון באוניברסיטת תל אביב. זה היה מפגש מעניין עם סינתי מוקדם, ענקי במימדיו, ומעט עם עבודת אולפן, בעיקר בגזירות והדבקות ומניפולציות על סלילי הקלטה.

בחופש הגודל של כיתה י"א , בכנס של שלום עכשיו שנערך בצוותא בימי המחאה כנגד מלחמת לבנון, פגשתי נערה ירושלמית שהתאהבתי בה. בסופו של דבר לא הפכנו אף פעם לזוג, אבל מאד התקרבנו, ובסוף השבוע הראשון בו ביקרתי אותה בירושליים, האזנתי בסלון בית משפחתה עתיר הספרים והתקליטים לשתי יצירות שאף הן היוו נקודות ציון בחיי: זיגי סטארדאסט של דיוויד בואי, ו"תפילה אמריקאית" של הדורז. וככה גיליתי את הצד האפל, לא של הירח אלא של המין האנושי ושל האמנות.

לשמחתי עברתי את כל הליכי המיון הארוכים והתקבלתי לשרת כעורך מוזיקלי בגלי צה"ל, התחנה שלה האזנתי המון בעיקר במערכת המצוינת שאחרי בר המצווה שלי אבי קנה לי, לחדרי בביתו. אני חייב לציין שבראיון הקבלה, בו ישב כנציג מחלקת המוזיקה מנהלה דאז, מכובדי דובי לנץ, הפגנתי בורות מבישה במוזיקה ישראלית אם כי הייתי בקיא מאד בכל שאלה שהופנתה לי על מוזיקה לועזית. לצערי אני לא בטוח שבעידן התקשורתי הפחות פתוח של היום היו מקבלים מישהו כמוני. לשמחתי השלמתי מאז, בתקליטיית גלי צ"הל עצמה וגם מחוצה לה ועד היום, את מרבית פערי הבורות שהיו לי לגבי המוזיקה הישראלית.

2. גלי צה"ל, קולנוע דן וחדשות 1984-1988

השירות הצבאי שלי היה כמובן מעשיר מאד. מעבר לעבודות העריכה עצמן שרצתי שעות בתקליטייה כדי להאזין למוזיקה שלא הכרתי. אחת העובדות בתקליטייה, מירי בודו, סיפרה לי יום אחד שאחיה עובד כתאורן בקולנוע דן ושמחפשים שם די ג'יי שיחליף את התקליטן הקבוע שלהם. אמרתי לה שאני מעוניין, וככה שוקי וייס, שהיה אז הבעלים של הקולנוע, לקח אותי לעבודה כמחליף של יובל בנאי, שבדיוק התחיל להופיע בקביעות עם שלום הציבור ולא יכל להמשיך ולתקלט. עבדתי בקולנוע שלוש פעמים בשבוע, היה לי אישור עבודה מהצבא, גרתי בדירה שכורה בתל אביב. יצא שהשנים הכי פרועות של חיי, מבחינת סגנון החיים החיצוני לפחות, היו דווקא השנים בהן מדי יום עליתי על מדים.

בגלי צה"ל ערכתי הכל-מ"צליל בוקר" של שחרית ו"נכון לעכשיו" עם רפי רשף דרך "על הדבש ועל הכיפאק" ועד ללא רוצים לישון, ספיישלים ומרתונים. ב1986 דלית עופר שהיתה כבר מנהלת מחלקת המוזיקה הימרה ונתנה לי שעה יומית בבוקר. בחרתי כקריינית מישהי שרק התחילה אז לשבת מול המיקרופון ושגם לה חיפשו לתת תכנית בכורה כעצמאית, מיכל ניב ז"ל. ככה נולדה "הפסקת עשר". עד היום אני גאה וגם משתאה מול תגובות שאני מקבל מאנשים שהתכנית הזו עיצבה את טעמם המוזיקלי.

בתקליטיה של גלי צה"ל הכרתי את שחר בן ברק, גיטריסט להקת פופלקס. התחלנו לעבוד ביחד.

בגלי צה"ל גם פגשתי בחבר יקר, אמן ייחודי ואדם משכמו ומעלה, יעקב גלעד. דרכו הגעתי לכתיבה בעיתון חדשות, תחילה בשם הבדוי "אבי רון" ולאחר השחרור בשמי המלא. "אבי רון" גם היה הכינוי שלי בגיליון האחרון של מגזין "ווליום" ז"ל שערך מיכאל רורברגר, ושיואב קוטנר הזמין אותי לכתוב בו שתי ביקורות, על אוסף של בואי ועל אלבום הופעה של קרוסבי סטילס ונאש. יעקב גלעד גם לקח אותי אחר צהריים אחד לבקר אצל יהודה פוליקר, בדירתו הקטנה בצפון תל אביב, שם פוליקר שמע מילים ולחן שזמזמתי לו והקליט לי על טייפ ארבעה ערוצים סקיצה מדהימה, עם מכונת תופים אר.אקס 11 ובאס ותופים שלו, כשאני שר את המילים לתוך מיקרופון קטן. אני מניח שבאותו חדר עבודה נעשו גם הסקיצות לאלבום המופתי "עיניים שלי" עליו פוליקר וגלעד עבדו באותם ימים. יש לי , כמובן, ההקלטה של אותו פורטרק עתיק שיהודה פוליקר הפיק לי, שיר שאיני זוכר כיצד קראתי לו אבל אני זוכר שהשורה הראשונה מתוכו הלכה ככה: "כל יום יש לך משהו חדש להפסיד....".

3. חדשות, שחר בן ברק, החוג לספרות אנגלית 1988-1991

אחרי הצבא עבדתי במשרה מלאה כמבקר המוזיקה של עיתון חדשות. למזלי, מהר מאד נפרדתי מהכתיבה על אמנים ישראלים כדי לשמור על ניקיון אתי מהרגע בו שחר בן ברק ואני התחלנו לערב עוד אנשים בשירים שלנו. בחדשות עבדתי עם הכישרונות הכי גדולים שפגשתי בתחום העיתונות הכתובה, בין היתר במוסף תרבות בשם "קליפ" שייסד מאיר שניצר ושנערך בידיה המצוינות של עפרה מזרחי. כשפופלקס התפרקו העבודה עם שחר הפכה ליותר אינטנסיבית, וכשהצטברה לנו כמות לא מבוטלת של שירים הוא הביא את חברו הוד "דומיניק" דיין, הצעיר לבית האחים המוזיקליים, שיפיק לנו סקיצות. דיין רתם את משה לוי לנגן קלידים בשיר אחד. אני זוכר את עצמי עומד לצד משה שלומד שיר בחדר החזרות של בטי-בם, וברגע מסוים משה, קשוב וסבלני ואציל נפש שכמותו, מסתובב אלי, מפנה ראשו מהקלידים ואומר לי "כשאתה שר, כדאי שגם תאהב קצת את עצמך, אם אתה רוצה שגם אחרים יאהבו אותך". עצה שלא תסולא- מפז, ושההכרה בערכה חלחלה אלי , בעצם, רק הרבה שנים מאוחר יותר, ושלא באמת קלטתי ולא יכולתי ליישם בזמן אמת. שחר ואני הבנו שאנחנו צריכים להתרחב ולהפוך מצמד ללהקה. אלו היו הימים הראשונים של גן חיות. הייתי אז מאד פסיבי וחלש בנפש, ושחר היה המנוע היצירתי-ארגוני-הפקתי, עם אנרגיות ודבקות במשימה וכישורי יזמות מצויינים. הוא היה גיטרסיט ומלחין מצוין, ולא פחות מכך מפיק בפועל ואמרגן , פושר רציני. שחר היה יכול להזיז הרים בזמן שאני רבצתי מחוסר אונים. המשכנו לכתוב שירים , בדקנו המון נגנים, עד שההרכב התייצב עם דובי קיזלשטיין בתופים, דני צוקרמן בבאס ויובל ליבליך בגיטרה. דובי הביא לחדר החזרות, אז בבעלות של שחר ומאוחר יותר בבעלות שלו, את חברו עובד אפרת, שהערצתי כבסיסט להקת הקליק. עובד היה אחראי מאוחר יותר לחיבור שלנו לרונן בן טל, שניהל את גן חיות ושהביא את הלהקה לבית די.בי.

תוך כדי הכתיבה בעיתון והחזרות עם הלהקה הלכתי ללמוד שני סמסטרים, יותר בשביל הכיף, לא ממש לשם קבלת תואר, ספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב. זה היה מאד מעשיר להיחשף לאוצרות ונתן לי תשתית להבנת התרבות האנגלוסקסית שקדמה לכל-כך הרבה מהמוזיקה שאני אוהב, אבל הבנתי מהר מאד ששיטת המבחנים והציונים לא מתאימה לאופיי וגם לא לאופן בו אני חובר וחווה יצירות אמנות. אבל הרווחתי מהלימודים האלו חברה טובה, את המשוררת והמרצה שלי דאז קרן אלקלעי-גוט.

4. גן חיות.

בדרך להופעה הראשונה שלנו ברוקסן, אחרי ששחר וחברתו דאז שלי אספו אותי מדירתי בלב- תל אביב, הקאתי שמונה פעמים. בעשרות ההופעות שלנו עד לצאת התקליט הראשון והיחד של הלהקה צברתי ותק' מרשים של שעות בחדרי מיון ושל בדיקות א.ק.ג. סבלתי אז מכאבים פסיכוסומטיים. הוחתמנו בחברת אן.אם.סי, ואז התחילו שנתיים שהיו הקשות ביותר בחיי הבוגרים. מצד אחד התרגשות עצומה של המון מהלכים בתוליים שלי כמוזיקאי מתחיל ולכאורה מקצועי, ומצד שני התמודדויות פנימיות מאד לא קלות. מצד אחד הפכתי לכוכבן, למעין אלילון ופוסטרון קצת מפורסם, ומצד שני בתוכי פנימה גיהינום. יחסי האנוש הפנים להקתיים, העבודה על השירים לקראת הקלטתם, ההופעות ובכלל המגע שלי עם העולם אז, התנהלו כמעט מתוך אינרציה, והובילו להרבה מאד טעויות שאחר כך מאד הצטערתי עליהן. אבל זה היה המקסימום שיכולתי באותן השנים. ביוני 92 אבי, משה מולדאבי ז"ל, נפטר באופן פתאומי מדום לב. מותו היה האירוע הכי קריטי בחיי. לא רק בשל אובדנו והאבל עליו ומערכת היחסים המאד לא פשוטה שהיתה לי איתו, אלא גם משום שזו היתה הפעם הראשונה בה שמעתי את משק כנפיי המוות כה סמוך לאוזניי. אני זוכר איך בעודי עומד מעל לקבר אבי הפתוח בלווייה שלו, החלטתי שעלי לשנות את חיי. החיים קצרים מדי מכדי שאמשיך לברוח מעצמי, הבנתי שעלי ללמוד להתקרב. הבנתי שעלי לקשור את חיי במוזיקה, שהיא הכוח המחייה והמרפא הכי חזק שהכרתי, ושלהבדיל מההתנהלות שלי עד כה בלהקה וגם בחיי הפרטיים, עלי להתחייב ולבחור בחיים של אמן יוצר. לא להתגלגל במקריות, ממוזלת ככל שתיראה כלפי חוץ, לאן שהחיים יובילו אותי, אלא לבחור לעצמי בחיים הכי בריאים עבורי.

התחלתי ללמוד נגינה בפסנתר אצל רונן שפירא, מוזיקאי מחונן שהכרתי דרך קרן אלקלעי גוט. אחר כך גם למדתי גיטרה אצל יגאל סדן, וקצת תיאוריה והרמוניה אצל המוזיקאי-יוצר המבריק רועי ירקוני. ניסיתי לשכנע את •











Sharon Moldavi
Bookmark and Share
 

 

© 2007-2017 DANIEL PEARL FOUNDATION | TERMS OF SERVICE | PRIVACY POLICY